פסק-דין בתיק ע"א 1379/05

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת נורית רביב), מיום 23.12.02 בת"א 217609/02, שקיבל באופן חלקי תביעה שהגישה המשיבה נגד המערערת, וחייב את המערערת לשלם למשיבה סך 160,000 ש"ח.

הרקע

• 1.                   ביום 17.3.97 העבירה המשיבה סך 50,000 דולר לחשבון בנק של חברה בשם אראפארם (1994) בע"מ (להלן: " אראפארם") - חברה שבעלי מניותיה הם בני הזוג ליאון ולינדה גרנט (בני הזוג גרנט גרושים זה מספר שנים אך חיים תחת קורת גג אחת). המשיבה גרסה שהסכום שימש הלוואה נושאת ריבית שהלוותה לאראפארם. תחילה הוסכם על ריבית שנתית בשיעור 40%, אולם לאחר מכן הוסכם על הפחתת שיעור זה ל-12%, ששולמו אחת לשלושה חודשים בתשלומים של 1,500 דולר כל תשלום.

• 2.                   המערערת - אירו-פארם בע"מ - היא חברה שמר ליאון גרנט הוא מנהלה והוריו הם בעלי מניותיה. להבטחת פירעונה של ההלוואה מסרה המערערת למשיבה 4 שיקים בסכום של 40,000 ש"ח כל אחד שנועדו להבטחת קרן ההלוואה, ו-4 שיקים בסכום של 16,000 ש"ח כל אחד, שנועדו להבטחת תשלומי הריבית. על השיקים חתם ליאון גרנט בשם המערערת "על החלק"; סכום השיקים, תאריך פירעונם ושם הנפרע הושלמו על-ידי לינדה גרנט לפני שנמסרו למשיבה). אין חולק שהשיקים לא הוצגו לפירעון בבנק הנמשך כלל, והמשיבה דרשה לפורעם לראשונה באוגוסט 2002, לאחר שפסקו התשלומים התלת חודשיים בגין הריבית.

מלכתחילה תבעה המשיבה את המערערת בגין שמונת השיקים הנ"ל, אך מאוחר יותר הועמד סכום התביעה על סך 160,000 ש"ח בלבד (קרן) כשהם משוערכים ליוני 2002.

• 3.                   התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. בבקשת הרשות להתגונן טענה המערערת טענות אחדות אך בסופו של דבר זנחה את מרביתן. טענתה המרכזית (שנטענה בתחילה כטענה חילופית) הייתה שהסכום שהעמידה המשיבה לטובת אראפארם היה השקעה בתנאי שותפות (ולא הלוואה), בקשר עם עיסקה ליבוא תה. העיסקה נכשלה, ובהיות המשיבה שותפה לכישלון, עליה לשאת בהפסדים, ואין היא זכאית להחזר של סכומי כסף שהשקיעה.

פסק דינו של בית משפט קמא

• 4.                   בית משפט קמא דחה את גירסת המערערת, והעדיף את גירסת המשיבה. נגד המערערת נזקפה מסירת השיקים שסכומם הכולל נועד להבטיח החזר של 50,000 דולר כערכם בשקלים. גם התפתחותם המאוחרת של הדברים לא תמכה בגירסת המערערת. בית המשפט סקר את תולדותיה והשתלשלותה של עיסקת התה על פי גירסת המערערת: תחילה היו שותפים לעיסקה אראפארם ואדם נוסף בשם עדנן אזגיר, ולאחר מכן צורפה המשיבה. המשיבה הייתה אמורה להעמיד לבנק ביטחון כספי כנגד הוצאת מכתב אשראי לספק, ובכך להשקיע את הסכום הנדרש לרכישת התה. לינדה הייתה אמורה לטפל בהשגת היתרים ליבוא, ומר אזגיר היה אמור למכור את התה לקונה בשטחי הרשות הפלשתינית. לפי גירסת המערערת, נמכר התה במאי 2000, לכאורה ברווח, אלא שמר אזגיר שלח ידו בכספי התמורה, ורק סכום של 117,000 ש"ח מתוך כספי המכירה הגיע בסופו של דבר לאראפארם. שיק בסך 17,974.30 ש"ח שמשך מר אזגיר לפקודת המשיבה חולל על-ידי הבנק הנמשך. שיק זה אמור היה לכסות את התשלום הראשון שהובטח למשיבה מתוך רווחי העיסקה בסכום של 5,000 דולר.

לכאורה, אפשר היה לצפות שהתובעת תקבל בגין השקעתה את הסכום שהתקבל ממכירת התה, שכן היא היחידה שהשקיעה כסף בעיסקה. ברם, לגירסת המערערת, אראפארם הציעה למשיבה סך 32,000 דולר "לפנים משורת הדין", ובתשלומים תלת חודשיים של 1,500 דולר כל אחד. את יתרת סכום ההשקעה הייתה אמורה המשיבה לקבל ממר אזגיר, אם וככל שייגבו ממנו סכומי כסף, ואף הוסכם שהמשיבה תתחלק עם אראפארם בהוצאות הכרוכות בנקיטת הליכים נגדו (עמ' 7-8 לפסק הדין). לגירסת המערערת המשיבה הסכימה לתנאים הללו.

• 5.                   בית משפט קמא קבע שגירסת המערערת בעייתית מכל זווית שבה היא נבחנת. לא סביר שהמשיבה הסכימה לשאת במלוא השחיקה של סכום ההשקעה שלה במקרה של הפסד, וגם בחלק מההפסד של אראפארם. התשלומים התלת חודשיים החלו להשתלם למשיבה עוד לפני שהתקבל כל רווח מן העיסקה, וגירסת המערערת בעניין זה לא הייתה קוהרנטית, וקיבלה תפניות שונות (עמ'8-9 לפסק הדין). הצדדים גם לא כוננו כל הסכם שותפות בכתב. יתרה מכך, אף על פי שלינדה ידעה, כבר כחודש ימים לאחר שמסרה את השיקים למשיבה, שהן נפלו קורבן למעשה מרמה - לא ביקשה מהמשיבה להשיב לה את השיקים. גירסת השותפות נתמכה בעדות יחידה של לינדה, ובית משפט קמא דחה אותה.

בית משפט קמא קיבל את התביעה, אולם קבע שהעובדה שהשיקים לא הוצגו לפירעון משך 5 שנים אינה צריכה לפעול לחובת המערערת, ולכן החליט להוסיף לסכומם הנומינלי הפרשי הצמדה וריבית רק מהמועד שבו דרשה המשיבה לראשונה את פירעונם (15.8.02).

ראיות נוספות

• 6.                   המערערת הגישה בקשה לצרף ראיות נוספות בערעור (בש"א 19586/05): תצהירו של מר עימד חליל - תושב ואזרח ירדן, שנפגש לארוחת ערב עם לינדה ועם המשיבה, שם ביקשו השתיים את עזרתו כדובר ערבית בכל הקשור להמחאות שגנב מר אזגיר מהשותפות. כמו כן מבוקש לצרף את תצהירו של מר דן שקל, שהיה חבר של לינדה, ונכח בפגישה בין המשיבה ללינדה ולעימד חליל.

טענות הצדדים בערעור

• 7.                   הערעור נסב על אודות טענת המערערת שעסקינן בעיסקת שותפות. המערערת טוענת שפרשנות נכונה של חומר הראיות צריכה להביאה לקבלת גירסתה. בכלל זה מצביעה המערערת על הראיות האלה: מר אזגיר משך שיק לפקודת המשיבה בגין חלקה בשותפות; הוכח שהמשיבה נסעה עם לינדה לירדן, ולטענת המערערת - מדובר בנסיעה עיסקית המעידה על כוונת הצדדים להתקשר בשותפות; הצדדים הוצגו לציבור כשותפים; וכן מישכם הארוך של יחסי הצדדים מעיד על יחסי שותפות.

• 8.                   המשיבה תומכת יתדותיה בפסק דינו של בית משפט קמא, מנימוקיו.

דיון והכרעה

• 9.                   לאחר שעיינו בטענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות.

באשר לבקשה לצרף ראיות נוספות - אין בידינו להיעתר לה. בבקשה לא הובא כל טעם משכנע מדוע לא יכלה המערערת להגיש את הראיות הנוספות בבית משפט קמא. אפילו אין מדובר בראיה "טכנית ופשוטה" כדברי ב"כ המערערת, עדיין מוטל הנטל על המערערת להוכיח שעשתה מאמץ וניסתה לזמן את העדים לדיון בבית משפט קמא. בבקשה אין כל טענה לניסיון כזה, ויש להניח שבאותו אופן שהצליחה המערערת לקבל תצהירים לתמיכה בגרסתה מהעדים האלה לקראת הערעור יכולה הייתה לקבל אותם קודם לכן, ולהגישם לבית משפט קמא במועד הנכון.